כל החיים הייתה לי הפרעת קשב וריכוז, העניין היחיד שהיא לא הייתה מאובחנת. עד כיתה ו’ לא היו בעיות בבית הספר פרט לשעמום התמידי והמשיכה הבלתי נגמרת למגרש הכדורסל אולם הבעיות הלכו והתעצמו עם העלייה לחטיבת הביניים והתגברות הדרישות האקדמיות. מטבע הדברים המצב הלך והקצין עם הכניסה לתיכון כאשר מצאתי את עצמי מתקשה להתרכז בהררי החומר ובלחץ הבלתי פוסק לייצר ציונים. אני עוד זוכר כאילו זה היה אתמול את הסיוט שבלימודים לקראת מבחן המגן להיסטוריה בכיתה י”א, את הישיבה עם המבט המזוגג בעיניים מול מאות הדפים עמוסי הפרטים, את חוסר היכולת להתמקד ולזכור ואת השאלה שמהדהדת : “מה לא בסדר איתי”? ראיתי איך אחרים מצליחים “לחרוש” בלי מאמץ ,להתרכז בחומר ולייצר משהו פרודוקטיבי ממנו. אני ,לעומת זאת, מצאתי את עצמי מרוכז בדבר אחד- בהסחות הדעת ובתסכול. למזלי, או סתם בגלל נס כלשהו, הצלחתי לסיים את התיכון בעור שיניי ועם בגרות סבירה. ללא רטלין, ללא קונצרטה וללא תחושת הישג אמיתית.
היום, הפרעת הקשב הפכה להיות משהו אופנתי מאד. אנשים רבים מכריזים כמעט בגאווה שיש להם הפרעת קשב וריכוז אולם לא ממש מבינים את המשמעות של ההפרעה ואת האתגרים שהיא מציבה לצד היתרונות העצומים שהיא מאפשרת. גם כאשר באתי לכתוב את הפוסט הזה מצאתי את עצמי מבצע מספר פעולות עד שממש התחלתי לכתוב. רשמתי אותן על מנת שתבינו כיצד עובד המוח “המופרע”:
- פותח את עמוד עריכת הפוסט וכותב שתי אותיות, מבחין שהן באנגלית במקום בעברית
- עוזב את הפוסט ופותח את אתר המוסיקה שממנו אני שומע מוסיקה בזמן העבודה, מתרכז בלבחור פלייליסט
- חוזר לעמוד כתיבת הפוסט, משנה שוב ושוב את הכותרת
- העין צדה את צלחת הקורנפלקס החצי גמורה שבצד השולחן ושלא מאפשרת להתרכז בכתיבה.
- הולך למטבח לזרוק את הצלחת (חד-פעמית,כן? אני לא עד כדי כך מופרע…)
- חוזר ובודק את אחוזי הסוללה בנייד
- פותח את YNET, קורא את הכותרות של מדור “יחסים” למרות שאף אחת לא ממש רלבנטית לגביי
- חוזר לפוסט, כותב את השורה הראשונה ומוחק
- לוקח את מחברת המשימות שלי ורושם כל מה שאני צריך לעשות היום
- עונה למייל שהייתי אמור לענות עליו אתמול
- חוזר לפוסט
כמה מכם מתנהלים ככה כשהם באים לבצע משימה אחת פשוטה? תרימו יד גם אתם שם בסוף…
העניין הוא שמהרגע שהתיישבתי לכתוב את הפוסט אני שם עמוק בפנים, לא מרים את האצבעות מהמקלדת, המילים זורמות בשטף מהיר וצלול ישר מהמוח אל המסך ואין עצירות בדרך לחשוב, לתכנן או לבקר- זאת המתנה וזאת ההפרעה. היכולת לשקוע לתוך המטלה בצורה מושלמת מהרגע שהתמסרת אליה ובתנאי אחד- שהיא מעניינת אותך! למצב הזה קוראים hyper-focus. הבעיה היחידה איתו היא אם מפריעים לי באמצע. באותם רגעים בהם אני בריכוז-על והמוח עובד על טורבו, כל הפרעה חיצונית גורמת לי לנהום בצורה מאיימת ותגובה לא נעימה. צריך ללמוד לחיות עם זה, גם הסביבה.
העניין עם הפרעת הקשב והריכוז הוא שתמיד נלווה אליה תוספת קטנה ומאד משמעותית- היפר אקטיביות. האבחנה של ADD (הפרעת קשב וריכוז) בפני עצמה כבר לא רלבנטית והיום ידוע לעולם הרפואה שישנה רק הפרעת ADHD (הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות) והנה לכם בון בון נוסף שצריך להתמודד איתו, חוסר השקט התמידי שמלווה אותך לאורך כל היום. כמו כל אחיי לנשק שמאותגרים על ידי ההפרעה (שמתם לב שאני לא משתמש במונח “סובלים”?) פיתחתי כלים ואסטרטגיות לאורך השנים שעוזרים לי להתמודד ולנהל אורח חיים יצרני ויעיל שמנצל עד תום את היתרונות העצומים שבהפרעת הקשב.
בתור שכיר , כאשר אתה מתמודד כעובד עם הפרעת קשב וריכוז אתה מפתח אסטרטגיות התמודדות שהן נגזרת של המציאות היות ואתה נמצא בפיקוח תמידי ותחת איום מתמיד של סנקציות. אני זוכר את עצמי בתור שכיר מתמודד עם הקושי שבלבצע מטלות משעממות במיוחד או כאלו שמאלצות להתמודד עם הפרטים הקטנים, והרי שם נמצא האלוהים…בתור עצמאי ישנה נטייה ברורה מאד לדחיינות ומגמה תמידית “לשמור” את הטיפול בעניינים מייגעים או לא נעימים לפרק הזמן הערטילאי שנקרא “אחר כך” או לזמן הקסום ומלא התקווה שמכונה “מחר”. לכל אחד מהעצמאים שאני מכיר ושיש להם הפרעת קשב יש את המשימות שהם שומרים ל”אחר-כך” או “למחר” מתוך אמונה נאיבית ש”אחר כך” הוא זמן שבאמת יגיע ושבאורח נס תמצא האנרגיה והמוטיבציה לבצע את המטלות השנואות.
אז איך אני מתמודד עם ההפרעה? הנה כמה תובנות וכלים :
- מבין שיש לה יתרונות עצומים : הפרעת הקשב מאפשרת לי צורת חשיבה רחבה יותר ואת היכולת להיות מבחינה מחשבתית בכמה מקומות מקביל, לראות תמונה רחבה מאד ולחבר את הנקודות. אני ממנף את צורת החשיבה היצירתית לטובת העבודה ורותם אותה ליצירה.
- משתמש בכלים : אחת הבעיות הגדולות היא ניהול הזמן והמשימות. לשם כך הכנסתי מערכת לניהול משימות בשם asana שמאפשרת לי לנהל את השימות שלי ושל האנשים שעובדים איתי. במקביל תמיד נמצאת לידי מחברת ועט לרישום ומעקב אחרי מטלות.
- מתמסר להסחות: לעיתים באמצע מטלה קופצת לי הסחה,איזה רעיון חדש, איזה צורך לבצע משהו אחר, גם אם הוא לא קשור ישירות לעבודה. זה יכול להיות החל מהצורך לסדר את המשרד או לקנות דגים לאקווריום. אני מצאתי שאין שום טעם להלחם בהסחה היות ושככל שאני אנסה להלחם בה היא רק תגבר ותנהל מאבק חורמה חסר פשרות בקשב שלי. אז אני מתמסר להסחה , עושה את מה שהיא דורשת (במגבלות הסביר, כן?….) וממשיך הלאה כאשר שנינו באנו על סיפוקנו- אני וההסחה.
- לא מתמקד במטלה אחת: היות והפרעת הקשב מקשה להתמקד בדבר אחד המלחמה בה היא חסרת הגיון ולכן מצאתי הגיון רב ביכולת ובצורך לקפוץ ולנתר כחרגול היפראקטיבי בין משימות שונות במקום לנסות ולהלחם כמו דון קישוט על סטרואידים בדחף. בתור רווק קוראים לזה “למקבל”.
- משתמש בעזרה: ישנם דברים שאני פשוט לא סובל לעשות ,לא טוב בהם או פשוט חושב שהם זוללי זמן ארורים. אז אני משלם למישהו שמסוגל לעשות אותם שיעשה אותם בשבילי. איך לא חשבתי על זה בזמן הלימודים?….אה, כן…זה לא חוקי…
כשאני חושב על זה, אני סבור שהמון אנשים שבחרו בדרך העצמאית מצאו את עצמם שם בגלל כורח הנסיבות. גם אני בתור שכיר לא יכולתי למשל לסבול ישבות ארוכות. ראיתי בהן כורח משמים וטרחני שגוזל ממני את הזמן האמיתי שהייתי צריך להשקיע בעבודה. ראיתי את הקולגות שלי יושבים לצידי בסבלנות כמו ילדים בשעת ריכוז ולא מניפים עפעף כל זמן הישיבה כשאני מצאתי את עצמי נע וזע בחוסר נוחות בכיסא, בודק בצורה מדוקדקת את זווית הנדנוד המקסימלית אליה הוא יכול להגיע (וכמעט ליפול אחורה לפעמים באמצע הצגת הנתונים הכלכליים של החברה על ידי סמנכ”ל כספים חמור סבר) , שולח SMS ים , דוקר בעט בצלעות את זאת שיושבת לידי, מנהל מלחמת מבטים עם זה שיושב מולי ומגלה צמאון בלתי נגמר וצורך לצאת להביא מים כל כמה דקות כמו גמל היי טקיסט.
לאחרונה יצא ספר מצויין שאני חושב שהוא ספר חובה לכל מי שמתמודד עם הפרעת הקשב והריכוז בשם “168 שעות של הפרעת קשב” . זהו הספר הראשון שאני קורא בנושא (וקראתי לא מעט) שגרם לי להרגיש שהוא מדבר עליי, שהוא מכיר אותי, שהוא יודע בדיוק מה קורה לי שם בתוך הקופסא. אני ממליץ עליו בחום, הוא יעשה לכם סדר. את הספר כתבו טל קפלינסקי וד”ר ירון לווינסקי והוא מהווה מורה נבוכים להפרעה ומציע כלים ותובנות חדים וממוקדים להתמודדות. זהו מדריך אפקטיבי שאני מאמין שצריך להיות בספריה של כל מאובחן או כזה שהוא חושב שהוא כזה…
לסיום אני רוצה להגיד דבר אחד מאד חשוב בעיניי- ההתמודדות עם ההפרעה היא לא פשוטה ואני לא נכנס כאן לדיון הנצחי בנושא התרופות, שכל אחד יעשה את השיקולים שלו בנושא. אני רק רוצה להגיד שלרגע לא הייתי מוותר על ההפרעה שלי. אנחנו הולכים יד ביד וראש בראש כבר 44 שנים, למדתי לחיות איתה ולכבד אותה והיא בתמורה למדה לרסן את עצמה לעיתים ולהוביל אותי כשבא לה. אני נהנה מהיתרונות העצומים שהיא מציעה ומדרך החשיבה הייחודית שהיא מעניקה ועל ידי כך מתגמלת על הקושי שהיא גורמת לעיתים. הפרעה מון אמור.
Visits: 337
