אני עצמאי כבר המון שנים. אמא שלי אומרת שתמיד רציתי להיות עצמאי, שתמיד היה לי קשה כשאומרים לי מה לעשות. בצבא נתקלתי בקושי המרכזי שלי עם קבלת סמכות ומרות כשנפגשתי עם מי שהצבא החליט שיהיה “המפקד שלי”. מהרגע הראשון לא היה בינינו סיפור אהבה. אני לא הערכתי אותו בשיט והוא לא העריך את העובדה שאני לא הערכתי אותו. אני מעריך שלא הייתה שם הערכה רבה. הוא היה האב-טיפוס של הרס”ר שלא יכולתי לשאת. אז הוא מירר לי את החיים ואני התמרמרתי בתגובה. השיא היה כשהחלטתי שאני זכאי להעלאת דרגה על דעת עצמי. מבלי לעבור את המסלול המקצועי שהייתי אמור לעבור על מנת “לזכות” בה, מצאתי פרצה בחוק וקשרים בשלישות שאפשרו לי פשוט לצעוד למשרד שלו עם הדרגה על השרוול מבלי שהוא קיבל את העונג לזמבר אותי. היה כייף. לשנינו היה כייף, לי פחות, אבל לשנינו היה זמן איכות ביחד.

הפוסט הזה לא עוסק בשירותי הצבאי חסר התהילה בעליל ועל שלושת השנים המבוזבזות בחיי ועל עונג המילואים הבלתי נדלה שנלווה אליהם עד גיל 40 בערך. בדיעבד אני מבין שעוצמתו הידועה של צה”ל לא הייתה נפגמת כהוא זה ללא נוכחותי במדים וכוח ההרתעה המפורסם שלו לא היה נשחק אם לא הייתי מבלה שלוש שנים בין השק”ם למשרד הממוזג. נו, שויין…לא בוכים על יין פטישים שנשפך.

ולמה כל ההקדמה המיליטנטית הזאת? כי הפעם אני עוסק בעצמאות, בשמירה על החופש שלי כבעל מקצוע. לימים הפכתי להיות שכיר. גם שם גילית רוח מרדנות. למעשה, באחד ממקומות העבודה שלי כינו אותי “בלתי-נהיל-בעליל”. הייתי צריך לעשות דברים בדרך שלי. שילמתי על זה מחירים לאורך השנים אבל שמרתי על מה שהאמנתי בו,גם כשטעיתי.

עם השנים היו לי כמה ניסיונות להיות עצמאי. הם לא צלחו מטבע הדברים. הם לא הצליחו חלק בגלל חוסר בשלות או ניסיון שלי או בגלל סיבות אחרות אבל הם היו בית ספר נפלא לקראת העסק שיש לי היום. מכל כשלונותיי השכלתי. למעשה, אני חושב שכל אחד חייב לחתור לכשלונות מרובים בתחילת דרכו על מנת להצליח בהמשכה.

אם יש משהו שהכשלונות והניסיון שלי לימדו אותי הם שכבעל עסק אתה צריך ללמוד לעשות גם דברים קשים ולא נעימים. יש שיקראו לזה “לצאת מאיזור הנוחות” ויש שגידו בפשטות שצריך להתעסק גם במה שלא אוהבים. לא חשוב איך תקראו לזה, הנה הדברים הקשים שאני למדתי לעשות על מנת לקדם את העסק שלי:

להגיד “לא”

אחד הדברים הקשים בתור עצמאי הוא להגיד “לא” ,במיוחד בתחילת הדרך. תמיד קיים החשש לאבד את הלקוח, להרגיז אותו, שיפטר אותנו או ש”סתם” הוא לא יהיה מרוצה. אלו כל הסיבות הלא נכונות. אחד הדברים החשובים ביותר שאני למדתי מאז שאני עצמאי הוא פשוט לסרב. לא בגסות ולא בחוסר נעימות אלא פשוט להגיד “לא”. אם נקבעו דברים במסגרת ההסכם והלקוח מתחיל לבקש הרבה מעבר ללא תשלום, פשוט צריך להגיד “לא”. אם הוא מתחיל לבקש דברים כ”טובה” ללא תשלום זה לא מקובל, אם הוא רוצה, למשל במקרה שלי, שאני אתחיל לעבוד “רק כדוגמא” לפני שיש חוזה, אני פשוט אומר “לא”. ממליץ לכם להתחיל להגיד “לא” ללקוחות שלכם כשצריך ,זה טוב לעור הפנים.

לשים גבולות

ללמוד להגיד “לא” זה בעצם לדעת לשים גבולות. כל הורה יודע שאחת המטלות המרכזיות שניצבות בחייו הוא להציב גבולות לילדים. מדובר במשימה לא פשוטה  כי לא תמיד הם ברורים גם לנו. בדיוק כמו עם ילדים, ככה גם עם לקוחות. תמיד יהיה הלקוח ההוא שירצה שתתחיל לעבוד עוד לפני שבכלל חתמתם על הסכם עבודה, ויש את הלקוח שרוצה להפגש רק כדי לקבל מכם ייעוץ בחינם, והלקוחה ההיא שמתקשרת גם בעשר בלילה או בשבת. כל הלקוחות האלו צריכים דבר אחד – גבולות. לשים גבולות לא אומר שאתם נותנים שירות רע, בדיוק להיפך. הדבר אומר שאתם נותנים שירות מקצועי בשעות ובתנאים המקובלים.

לדרוש מחיר הוגן

בתחילת הדרך יש נטייה לקחת כל פרוייקט כמעט בכל המחיר. הלחץ הכלכלי עושה את שלו עבור רוב העצמאים והעסקים הקטנים ומצד שני הרצון לבנות תיק עבודות ולצבור ממליצים. גם אני בתחילת הדרך עשיתי עבודות תמורת מחירים מגוחכים ובתנאים לא הגיוניים. אם יש מישהו שנותן, תמיד יש מישהו שישמח לקחת. והלקוחות בהחלט שמחו לקחת ולדרוש מחירים מגוחכים ותנאי תשלום מופרכים (“אתה תוריד חמישים אחוז ואני אשלם לך לפי לוח השנה של בני המאיה, הולך?”) . וחלקם אפילו קיבלו את מה שביקשו. היום כבר לא, ממש לא. עסק חייב להבין שעל מנת לשמור על עצמו, על העקרונות שלו והמוניטין שלו, הוא חייב לשמור על מה שנקרא “פאסון”. מחיר נמוך ייתפס אצל הלקוח כבעל תמורה נמוכה. לעומת זאת, אולי יותר קשה בהתחלה לסגור עסקאות תמורת תג מחיר גבוה אבל התמדה בנושא תמחור ראוי לשירותים שלכם תתגלה כמתגמלת במיוחד.

לפטר לקוח

היו לי בעבר לקוחות שעצם הופעת השם שלהם ב”שיחה מזוהה” הייתה גורמת לי להתכווצות שרירים בלתי רצונית ולאיבוד שליטה על חלק מהסוגרים. עצם המחשבה על שיחה איתם או כל סוג של אינטראקציה הייתה גורמת לי להתגעגע לטיפול שורש בהרדמה חלקית. גם אתם מכירים אותם – אלו שלעולם לא מרוצים, שתמיד רוטנים, אלו שטוענים שהמחיר שלכם גבוה מידי, שיש אחרים שיעשו את מה שאתם עושים בחצי מהמחיר וברבע מהזמן. הם צועקים, הם מפעילים מניפולציות רגשיות ובאופן כללי גורמים להתפוצצות התוספתן שלכם להצטייר כאופציה מועדפת. היום אני “מפטר” אותם. לפטר לקוח זה כמו להפרד מבת זוג: לא עושים את זה ב SMS…למעשה הטכניקה שלי היא להגיד “אני מבין שאני לא יכול לספק לך את מה שאתה צריך אז אולי כדאי שתמצא איש מקצוע אחר” . הניסוח הזה הוא למעשה ה “זה לא את, זה אני” של עולם העצמאים. יש לכם לקוח ששום דבר לא הולך איתו כמו שצריך? פטרו אותו, הוא רק מכניס אנרגיה שלילית לעסק ולעולם לא תזכו ליהנות מהכסף שקיבלתם ממנו.

להתעסק בגבייה

עם השנים למדתי לגלות שרבים מהלקוחות שלי הם יצורים אמביוולנטיים במהותם. מצד אחד, הם דורשים ממני זמינות מלאה לאורך כל העבודה המשותפת, תמיד עונים למייל תוך כמה דקות בכל מה שנוגע לעבודה וזמינים בטלפון אחרי צלצול אחד. כל זה בזמן שהם צריכים אותי. לאחר סיום הפרוייקט הם מתגלים “כקוסמים” ומבצעים תרגילי העלמות שלא היו מביישים אפילו את הודיני בכל מה שנוגע לתשלום. חלקם אפילו מרחיבים את גבולות המרחב והזמן בכל מה שקשור ללוחות הזמנים של התשלום וטוענים שהם משלמים שוטף+ מתישהו או כשהלבנה תהיה במלואה או אחרי שהמזכירה תחזור מניתוח יישור אגודלים או משהו בסגנון. התירוץ המוביל הוא כמובן “הצ’ק בדואר”. אני שונא להתעסק בגבייה. פשוט שונא. זה גוזל ממני זמן ואנרגיה שאמורים להיות מתועלים למקום אחר. היום, אני מגן על עצמ במספר דרכים :גובה מקדמה בגובה חמישים אחוזים מסכום העסקה, לוקח פרטי כרטיס אשראי כערבון, גובה בכרטיס אשראי ולא בצ’קים ובעיקר מחתים על חוזה מסודר לפני שאני עושה משהו. עצמאים? אין ברירה, תאלצו להתמודד עם נושא הגבייה.

ללמוד לוותר

מכירים את הימים האלו ששום דבר פשוט לא עובד בהם? ימים שבהם שום פרוייקט לא מתקדם, שהכל מרגיש תקוע ומעצבן? אני מכיר. יש ימים כאלו וזה בדיוק הזמן לנצל את אחד היתרונות המועטים שיש לחיי העצמאי מול השכיר -האפשרות לוותר. אני מידי פעם מרשה לעצמי “להרים ידיים” ולהבין שזה פשוט לא היום שלי. אני מבין ששום דבר שאני אעשה היום לא יהיה טוב באותה מידה שאני אעשה אותו מחר. למדתי לוותר, למדתי לוותר לעצמי אבל בצורה חיובית, לא שלילית. למדתי שלפעמים דברים פשוט לא צריכים לקרות, שיש משהו אחר שמושך אותי יותר, שיש משהו אחר “שקורא לי” ושכלום לא יעזור לי. אני מוותר. ולמחרת חוזר עם כוחות מחודשים. תאמינו לי, אין כמעט שום דבר שאתם צריכים לעשות היום שלא תוכלו לעשות טוב יותר מחר. אלא אם כן אתם מנתחי מוח או מתמחים במחלקת טיפול נמרץ, במקרה הזה אני מוותר לכם….אני מתעסק בכתיבה שיווקית, זה בהחלט יוכל לחכות למחר.

להגביל שעות

בתחילת הדרך עבדתי כמו משוגע. הייתי מוצא את עצמי מול המחשב עד שלוש בבוקר לפעמים וקם בשבע בבוקר (או אפילו לפני) לתינוקת ויום חדש. הייתי טרוט עיניים, עייף וכנראה לא אפקטיבי במיוחד אבל ניזונתי מאנדרנלין, חרדה וג’אנק פוד. מדובר בשילוש ממש לא קדוש שגורם נזקים לנפש ולגוף. עברו מספר שנים של כאוס עד שהבנתי שזאת לא הדרך. הבנתי שאין שום דבר יעיל בעבודה עד אמצע הלילה. המוח מאבד אפקטיביות משעה מסויימת וכל דבר לוקח הרבה יותר זמן לעשות. אני רחוק מלהיות אמן ניהול זמן, נהפוך הוא, עד היום אני עושה את מרבית השגיאות האפשריות בכל מה שקשור ללוחות זמנים ומיצוי המשאב החשוב ביותר שיש לי כעצמאי – הזמן שלי. ההבדל הוא שהיום למדתי להגביל שעות. אני כבר לא עובד מסביב לשעון, לא מוצא את עצמי מול המייל רגע לפני שאני הולך לישון, לא עובד בשבתות וחגים ובאופן כללי עובד בשעות נורמליות. והכי מעניין? לא רק שהעסק שלי לא נפגע, הוא אפילו צמח. יש לי זמן לעצמי ולמשפחה שלי, אני משקיע במה שאני אוהב ולא מרגיש עבד של העסק שלי.

צריכים שרותי כתיבה שיווקית שופרא דשופרא או סתם קופירייטינג שיעיף לכם את הסכך? אני כאן!